יש לי מטופלת נקרא לה תמר
תמר עסוקה המון בשאלה
כמה אני זוכרת אותה במהלך השבוע…
היא עושה כל מיני תזכורות
שולחת מיילים
מחפשת דרכים להישאר בתודעה שלי
לפעמים היא מספרת לי על זה
ולפעמים זה מתרחש באופן לא מודע
וכל שבוע הטיפול מתחיל במידה מסוימת,
באותה שאלה לא מדוברת:
“האם זכרתי אותה?
האם היא הייתה אצלי במחשבה?
כמה היא חשובה לי?”
לפעמים בתוך השיחה
כשאני מציעה פרשנות מסוימת
ומחברת אותה למשהו שהיא אמרה בעבר
פתאום היא מתמלאת רגש לפעמים ואפילו דמעה קלה
היא מביטה בי ולוחשת “וואו, באמת זכרת!”
אני חושבת הרבה על הרגע הזה
מה יש בזה שמישהו זוכר אותנו?
שנותן לנו כל כך הרבה?
לא רק שזוכרים עליי פרט
אלא שזוכרים אותי
משהו מהחוויה שלי
נשאר בתודעה של מישהו אחר
גם כשאני כבר לא שם
הכמיהה הזו להתקיים בתודעה של האחר
אינה דמיון או בעיה, היא צורך קיומי יסודי
דוגמא קיצונית לכך אנחנו רואים
כשהכאב או הטראומה מציפים
וכשהנורא מכל קורה
הצורך הזה לא רק גדל
הוא הופך לשאלת הישרדות נפשית
בזמני הצפה
הנפש לא מסוגלת לשאת או לעכל
את העומס הרגשי בכוחות עצמה
כשאין מי שיחזיק אותנו
החוויה היא של נפילה לחלל ריק
אולי זו אחת הסיבות של”עד” (לשון עדות)
יש משמעות כל כך גדולה בטראומה
ג’ודית הרמן כותבת שהחלמה מטראומה
מתרחשת רק בתוך קשר
שהיא זקוקה לעדים,
למישהו שנושא איתנו את מה שקרה
טראומה קורית לעיתים קרובות
בבדידות
או מול עדים ששתקו
חלק מהתפקיד שלי כמטפלת
הוא להיות אותו עד שלא היה
לא כדי לשנות את מה שקרה
אלא כדי שהיא לא תישאר לבד עם הזיכרון שלו
ויש כאן גם רובד התפתחותי
השאלה זכרת אותי השבוע?
האם שכחת אותי בזמן שלא נפגשנו פיזית?
נוגעת במושג של קביעות אובייקט
היכולת להחזיק בפנים ייצוג יציב ואוהב
של האדם המשמעותי
גם כשהוא לא נוכח
אצל מי שחווה פגיעה ביחסים המוקדמים
היכולת הזו שברירית מאוד
כשקורה משהו מציף המבנה הפנימי הרופף ממילא
עומד בסכנת קריסה
ולכן עולה הצורך הנואש בווידוא חיצוני
חוזר ונשנה שהקשר עדיין קיים
ואולי מכאן אני מבינה גם משהו על הכמיהה האנושית
להיות זכורה בכלל
אנחנו חיים בעולם של בני אנוש
ובני אנוש שוכחים
אפשר להיות חשובים מאוד למישהו
ועדיין להישכח
ובלי לשים לב
אנחנו משליכים את החוויה הזו
גם כלפי מעלה
כל שנה בתפילה בראש השנה
כשמגיעים למוסף, לזיכרונות, אני מתחילה לבכות
אני מתרגשת מהמילים:
“אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם”
המילים כל כך מרגשות אותי
“כי אין שכחה לפני כסא כבודך”
בורא עולם זוכר אותי, לא נשכחתי
גם אותך
כל אחד ואחת מאיתנו
ואז אני נזכרת בכל הפעמים שהרגשתי שכוחה
והשלכתי עליו שהוא שכח אותי ופתאום אני מבינה זה בדיוק הפוך
אצל בורא עולם
אין פונקציה של שכחה
זה שלנו
לא הוא ששוכח אותי
אני זו ששוכחת אותו…
ואנחנו חושבים שנשכחנו
כי אנחנו חווים אותו בכלים אנושיים מוגבלים…
יום הזיכרון אני משתדלת להשתמש בו
גם כדי להזכיר לעצמי בדיוק את זה
ואם תשאלי אותי מה תכלס?
מה עושים מול מטופלת שיש לה צורך כזה
ואנחנו בני אדם
ששוכחים
אדגיש שהתפקיד של מטפלת – להחזיק את הרצף
ולזכור וגם לשכוח (כי אנחנו משתמשות בשכחה,
ככלי להבנת הלא מודע)
ויניקוט קרא לזה Holding החזקה סביבתית
ביון הרחיב את זה ל Containing הכלה
לקלוט את מה שהמטופל לא יכול עדיין
לשאת לעכל אותו ולהחזיר אותו בצורה שניתן להכיל
דווקא כשמתרחש הצף רגשי והנורא מכל קורה המטופל
זקוק למישהו שישמש כמיכל יציב
שלא נבהל שלא נעלם ושלא מתפרק יחד איתו
לא תמיד צריך לזכור כל משפט כדי להכיל
אני צריכה להישאר לאורך זמן כמקום יציב שאפשר לחזור אליו
כדי להיות מוחזקים צריך מישהו שנשאר
ואולי בזה טמון הניחום העמוק ביותר של העבודה שלנו
אנחנו לא נועדנו להיות התשובה השלמה לכמיהה הזה
יש בנו שכחה יש בנו גבול
אבל דווקא בתוך הגבול האנושי הזה
באני לא זוכרת הכל ובכל זאת אני נשארת איתך
יש תרגול קטן אנושי
לקראת הידיעה הגדולה יותר
שיש מקום אחד
שבו אנחנו באמת לחלוטין
לעולם לא נשכחים
אף פעם ולא משנה מה
שאנחנו מוכלים תמיד
ואנחנו זכורים תמיד
והוא אוהב אותנו יותר מכולם
שנה טובה ומתוקה
שנכתב ונחתם כולנו
לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום
אמן.
לתיקיית תוכן תורני לראש השנה:
https://drive.google.com/drive/folders/1jrFwB6Ynm8khuUYzFoOdxV1Ac1Kr8UuL
