יש לי מטופלת נקרא לה תמר

תמר עסוקה המון בשאלה

כמה אני זוכרת אותה במהלך השבוע…

היא עושה כל מיני תזכורות

שולחת מיילים

מחפשת דרכים להישאר בתודעה שלי

לפעמים היא מספרת לי על זה

ולפעמים זה מתרחש באופן לא מודע

וכל שבוע הטיפול מתחיל במידה מסוימת,

באותה שאלה לא מדוברת:

“האם זכרתי אותה?

האם היא הייתה אצלי במחשבה?

כמה היא חשובה לי?”

לפעמים בתוך השיחה

כשאני מציעה פרשנות מסוימת

ומחברת אותה למשהו שהיא אמרה בעבר

פתאום היא מתמלאת רגש לפעמים ואפילו דמעה קלה

היא מביטה בי ולוחשת “וואו, באמת זכרת!”

אני חושבת הרבה על הרגע הזה

מה יש בזה שמישהו זוכר אותנו?

שנותן לנו כל כך הרבה?

לא רק שזוכרים עליי פרט

אלא שזוכרים אותי

משהו מהחוויה שלי

נשאר בתודעה של מישהו אחר

גם כשאני כבר לא שם

הכמיהה הזו להתקיים בתודעה של האחר

אינה דמיון או בעיה, היא צורך קיומי יסודי

דוגמא קיצונית לכך אנחנו רואים

כשהכאב או הטראומה מציפים

וכשהנורא מכל קורה

הצורך הזה לא רק גדל

הוא הופך לשאלת הישרדות נפשית

בזמני הצפה

הנפש לא מסוגלת לשאת או לעכל

את העומס הרגשי בכוחות עצמה

כשאין מי שיחזיק אותנו

החוויה היא של נפילה לחלל ריק

אולי זו אחת הסיבות של”עד” (לשון עדות)

יש משמעות כל כך גדולה בטראומה

ג’ודית הרמן כותבת שהחלמה מטראומה

מתרחשת רק בתוך קשר

שהיא זקוקה לעדים,

למישהו שנושא איתנו את מה שקרה
 

טראומה קורית לעיתים קרובות

בבדידות

או מול עדים ששתקו

חלק מהתפקיד שלי כמטפלת

הוא להיות אותו עד שלא היה

לא כדי לשנות את מה שקרה

אלא כדי שהיא לא תישאר לבד עם הזיכרון שלו

ויש כאן גם רובד התפתחותי

השאלה זכרת אותי השבוע?

האם שכחת אותי בזמן שלא נפגשנו פיזית?

נוגעת במושג של קביעות אובייקט

היכולת להחזיק בפנים ייצוג יציב ואוהב

של האדם המשמעותי

גם כשהוא לא נוכח

אצל מי שחווה פגיעה ביחסים המוקדמים

היכולת הזו שברירית מאוד

כשקורה משהו מציף המבנה הפנימי הרופף ממילא

עומד בסכנת קריסה

ולכן עולה הצורך הנואש בווידוא חיצוני

חוזר ונשנה שהקשר עדיין קיים

ואולי מכאן אני מבינה גם משהו על הכמיהה האנושית

להיות זכורה בכלל

אנחנו חיים בעולם של בני אנוש

ובני אנוש שוכחים

אפשר להיות חשובים מאוד למישהו

ועדיין להישכח

ובלי לשים לב

אנחנו משליכים את החוויה הזו

גם כלפי מעלה

כל שנה בתפילה בראש השנה

כשמגיעים למוסף, לזיכרונות, אני מתחילה לבכות

אני מתרגשת מהמילים:

“אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם”

המילים כל כך מרגשות אותי

“כי אין שכחה לפני כסא כבודך”

בורא עולם זוכר אותי, לא נשכחתי

גם אותך

כל אחד ואחת מאיתנו

ואז אני נזכרת בכל הפעמים שהרגשתי שכוחה

והשלכתי עליו שהוא שכח אותי ופתאום אני מבינה זה בדיוק הפוך

אצל בורא עולם

אין פונקציה של שכחה

זה שלנו

לא הוא ששוכח אותי

אני זו ששוכחת אותו…

ואנחנו חושבים שנשכחנו

כי אנחנו חווים אותו בכלים אנושיים מוגבלים…

יום הזיכרון אני משתדלת להשתמש בו

גם כדי להזכיר לעצמי בדיוק את זה

ואם תשאלי אותי מה תכלס?

מה עושים מול מטופלת שיש לה צורך כזה

ואנחנו בני אדם

ששוכחים

אדגיש שהתפקיד של מטפלת – להחזיק את הרצף

ולזכור וגם לשכוח (כי אנחנו משתמשות בשכחה,

ככלי להבנת הלא מודע)

ויניקוט קרא לזה Holding החזקה סביבתית

ביון הרחיב את זה ל Containing הכלה

לקלוט את מה שהמטופל לא יכול עדיין

לשאת לעכל אותו ולהחזיר אותו בצורה שניתן להכיל

דווקא כשמתרחש הצף רגשי והנורא מכל קורה המטופל

זקוק למישהו שישמש כמיכל יציב

שלא נבהל שלא נעלם ושלא מתפרק יחד איתו

לא תמיד צריך לזכור כל משפט כדי להכיל

אני צריכה להישאר לאורך זמן כמקום יציב שאפשר לחזור אליו

כדי להיות מוחזקים צריך מישהו שנשאר

ואולי בזה טמון הניחום העמוק ביותר של העבודה שלנו

אנחנו לא נועדנו להיות התשובה השלמה לכמיהה הזה

יש בנו שכחה יש בנו גבול

אבל דווקא בתוך הגבול האנושי הזה

באני לא זוכרת הכל ובכל זאת אני נשארת איתך

יש תרגול קטן אנושי

לקראת הידיעה הגדולה יותר

שיש מקום אחד

שבו אנחנו באמת לחלוטין

לעולם לא נשכחים

אף פעם ולא משנה מה

שאנחנו מוכלים תמיד

ואנחנו זכורים תמיד

והוא אוהב אותנו יותר מכולם

שנה טובה ומתוקה

שנכתב  ונחתם כולנו

לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום

אמן.

לתיקיית תוכן תורני לראש השנה:

https://drive.google.com/drive/folders/1jrFwB6Ynm8khuUYzFoOdxV1Ac1Kr8UuL

הפוסט על זיכרון, טראומה וממה אני בוכה בראש השנה? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הפוסט התכלת שחושפת את המלך האמיתי הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

אפשר לחשוב שהוא טיפשי או משעשע,

אני ראיתי בו מסר עמוק:

בסרטון ילד שואל 2 מבוגרים:

מהו ההבדל בין “כאן” ל”שם”?

אני לא יודע מה זה “כאן”

ובעצם אני גם לא יודע מה זה “שם”

“בסדר נעזור לך” ענו לו

אחד מהמבוגרים הלך לצד השני

והמבוגר השני נשאר ליד הילד ומסביר לו:

“תראה הוא הולך לשם”

והנה אנחנו נשארנו כאן

והוא שהלך לשם- נמצא שם..”

“אני רוצה להיות שם”

אמר הילד

“אז לך אליו”

הילד הולך ומגיע למבוגר שהתרחק

“הגעתי כבר לשם”?

שאל את המבוגר

“לא ילד, אתה כאן”!

שוב אני כאן??

אבל רציתי להיות “שם”!!

רציתי להיות “שם”!!

“אבל עכשיו אתה איתי כאן”

ענה המבוגר מהקצה השני

“טוב אם אתה רוצה להיות שם

תחזור לנקודה הקודמת- שם

איפה שהיית קודם עם החבר שלי”

הילד חוזר ושואל בתמימות

אני כבר “שם”?

“לא ילד אתה כאן”

אבל איך זה יתכן?

רציתי להיות שם!!

רציתי להיות שם!!!!!

הקטע ממשיך וחוזר על עצמו

עד שהם מתייאשים ממנו מתרחקים

וצועקים עליו לעזוב

אחרי שהתרחקו ממנו צעקו

“ותישאר שם ילד”!!

“מה?

אז אני כבר שם”?

הילד שהיה על סף בכי

התחיל לצהול ולשמוח

(עד שחבר שלו בא ואמר לו

היי, מה אתה עושה כאן?… ונופלות פניו בשנית…).

עד כאן הסרטון.

בחודש האחרון אני שומעת כל הזמן את המתח הזה

בין המקום שלנו כאן למקום שלנו שם

כי אם נסתכל רגע על ראש השנה

נראה שהיו לנו החלטות וקבלות טובות

אי שם בשנה שעברה…

ואיך שוב הגענו לכאן?

הרי רצינו להיות שם!!!

היו לנו תקוות

היו שאיפות

היו ציפיות

היו יעדים

…

ופתאום לפגוש את הכול שוב

והחרדות הגדולות ששנה חדשה מציפה

התקוות הגדולות שאולי לא יתממשו

הציפיות מעצמינו

הפחד לעשות טעויות

הפחד הגדול לחזור לאותה נקודה שוב בשנה הבאה

הפחד שלא נגיע ל”שם” שלנו

ונמצא את עצמינו “כאן” רחוקים כל כך מהרצוי

הפחד מאימת הדין

הלחץ לנצל את הימים

כל הפערים בין ה”רצוי” ל”מצוי”

נפערים לנו מתחת לרגליים

ובמה נחזיק חזק ולא ניפול?

הרי אם נתחיל להבין את המשמעות של היום הזה

לא נעמוד בזה מאימת וחרדת המעמד והדין…

אבל אצל הקב”ה

הדברים לא נמדדים בצורה הזו

ובמיוחד לא בר”ה

כתוב שהשם דן את האדם

“באשר הוא שם”

אומרת הגמרא (ראש השנה טז, ע”ב)

“אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה,

שנאמר ‘כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם'”.

כותב רש”י בשם המדרש:

“אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, ריבונו של עולם,

מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר,

אמר להם, (בזו) השעה, (הוא) צדיק או רשע,

אמרו לו צדיק, אמר להם ‘באשר הוא שם’,

איני דן את העולם אלא בשעתו”.

ולכן

גם אם ר”ה תופס אותך לא מוכנה

ואת מרגישה שאת רחוקה כל כך מהשאיפות שלך מהיעדים

ומה “שם” שלך שאת רוצה להגיע אליו

ואולי הרגשת שאלול חמק עבר

והזדמנויות נמוגו לך מבין האצבעות

השעון מתקתק והיעד מתרחק…

דעי לך

שאת יכולה לקנות עולמך בשעה אחת

אם ביום הזה עצמו – תהיי שם

צריך אותך ביום הזה מכוונת ומחוברת לעצמך

רוצה להגיע לשם?

תהיי כאן!!

תהיי בראש השנה במקום הנכון

ברצונות, במחשבות, בתפילות

אל תפסיקי לבקש על ה”שם” שלך

לבקש על הקשר עם השם

ועל המלכות שלו בעולם

על הכוחות ועל המטרות והשאיפות

למענך אלוקים חיים

ולא זו לא תחפושת

זה יום שאם את צדיקה בו

זוהי מהותך

זה יום של גילוי הפנימיות שלא תמיד אנו מצליחות

ואפילו דנים אותך כך

באשר את – שם

אז תהיי כאן –

כפי שאת חולמת להיות שם

מאחלת לך שנה פורייה

שנת גאולה וישועה לכלל ולפרט

שנה של פריצת דרך משמעותית

ימלא השם משאלות ליבך לטובה

ותראי ס”ד ברוחנית ובגשמיות ועל כל צעד ושעל

בהזדמנות זו תודה מקרב לב

לכל קהילת הקוראות של מכון מפגש

המשובים החמים שלכן תמיד

במייל ובמפגשים פנים אל פנים

נותנים כל כך הרבה כוח

להמשיך לייצר תכנים מכל הלב

יה”ר שנזכה לשנה טובה ומתוקה

ולעשות נחת רוח ליוצרינו!!

חנה ביין

ומשפחת מכון מפגש

הפוסט איך הגעתי ל”כאן”? (מסר ראש השנה תשפ”ד) הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

סדר בכל הדברים שלא מובנים לך עדיין
לילה שבו אנחנו מגיעים להכרה בגדלות השם
השם הרי יכול להוציא את כולנו ממצרים בבת אחת
אבל הוא בחר להעביר אותנו מסע
דרך כל מכה ומכה – השם מראה לנו את ידו החזקה
וכל סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר
לומדים אמונה שוב ושוב ושוב
לועסים את לחם האמונה הזה, לחם העוני

ולמי אין איזה “עוני” בחיים?
איזה מצרים, איזה מיצר?
איזה ים סוף או מדבר?

בא פסח ואומר לנו
תבינו שהעוני שלכם לא מגיע סתם כך
אין איזו פשלה
ממדבר מתנה
האתגר המדבר
הוא בעל משמעות עצומה

את מבינה אילו מתנות יצאו לך מן המיצר?

את מבינה שזה הפך אותך למי שאת?

למה שאת?

שזה מסע שמיימי ואלוקי

שמוביל אותך בדיוק לאן שאת צריכה להגיע?

להאמין בשם

להאמין בדרך, במסע

אם אנחנו מבינים שכל מיצר

הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך

במדעי ההתנהגות האפקטיבית

יש מושג שנקרא: “להיכשל קדימה”

הכוונה היא שבכל תהליך של הצלחה וכל השגה וכל דבר טוב שאנחנו משיגים

כדי שנעריך ונהנה ונגיע בכלל לתוצאות מדהימות

צריך את סך כל הדרך,

כולל הקשיים, כולל הכישלונות.

גאולה גדולה צומחת מתוך גלות

ואנחנו יכולים להזכיר לעצמינו

כשרואים גלות כל כך קשה

כי יהיה החושך סיבת האורה

אם יש כזו גלות

בוודאי שיגיע כזה אור גדול

ככה מגיע ליל הסדר

לסדר לנו את החיים

לילה של גאולה

לילה שראינו בחוש שהשם בחר בנו !!!

(1 מתוך 499 – עייני במאמר מפסח פ”א- מצ”ב קישור לאתר)

לילה שבו השם פסח עלינו – לטובה

לילה שבו את יכולה לגלות

שהגלות עצמה היא בעצם גאולה

סיפרה לי מטופלת שיש לה ילד רגיש לגלוטן

שהוא רגיל שפוסחים עליו

כי תמיד כל עוגה שמחלקים לא רלוונטית לו

ובאחד הימים מאד ריגש אותה

שאחד התלמידים הביא לכיתה ליום הולדתו עוגה ללא גלוטן

חשבתי כמה קשה לילד הזה

וכמה קשה לאימו

וכמה פעמים ילדים מבקשים מאיתנו משהו

שאנחנו לא רוצים לתת להם כי זה לא טוב להם

כי זה מסוכן

הם יכולים להרגיש מקופחים

אבל אבא יודע שזה לטובתו…

כי ק-ל אמונה ואין עוול

הכל מדויק מכוון בדיוקי דיוקים

שאין לנו אפשרות להבין עד כמה

היש שמחה גדולה מזו?

להרגיש בידיים כל כך בטוחות ומגנות

כל כל חזקות ומשמחות

לדעת שהשם בחר בנו

בכל אחת מאיתנו

להעביר אותנו מסע חיים מגדל

לראות את עצמך כאילו יצאת!!!

נבחרת!!

המסע שלך כל כך מכוון!!

אפשר לרקוד ולשיר

לבכות ולהודות

על כל החסר

על כל החסד

על מסע חייך

ועל חלומותייך

קומי לך בת חורין!!

ותהיי בת חורין מדאגה

אין גדול ממי שמוביל אותך…

ואת תמיד מוגנת ואהובה

פסח כשר ושמח
לתוכן נוסף מוזמנת להצטרף לתפוצה שלנו

הפוסט ממדבר – מתנה הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הפוסט למה אנחנו צריכים את הרגשות השליליים שלנו? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הרבה מטופלים מגיעים לטיפול עם המשאלה הזו…
מי מאיתנו לא מרגישה שהיא מכירה היטב את היגון?

את האבל, החסר הכאב?
את המשאלה שהכל יתהפך לנו במעין “ונהפוכו” כזה
שנמצא טוב כזה טוב
שגם ירגיש טוב בפשטות?

איך הופכים יגון לשמחה?
ולאבל ליום טוב?

המהר”ל כותב על השמחה:

“כי השמחה היא מצד השלמות,
ואשר יש לו שלמות הוא שמח…”
(‘נתיבות עולם’, ‘נתיב התורה’ פי”ח, עמ’ עה).

גם שמחת חתן כלה היא מצד השגת השלמות:
“ראויה השמחה לחתן… כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם.
ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה”
(‘תפארת ישראל’, פ”ל, עמ’ צ).

שמחה היא תוצאה וביטוי לשלמות האדם.
כאשר אדם מרגיש חיסרון בדבר מה,
והוא משיג אותו, הרי שהוא שמח.

נשאלת השאלה איך משיגים תחושת שלימות??
איך ממקום של חסר / אובדן / כאב אפשר להגיע לשלמות הנפש?

לעיתים קרובות השאלה הראשונה ששואלים אותי בתור מטפלת:

את לא מתחספסת? זה לא שוחק אותך?
איך את עושה הפרדה?
לא קשה לך להתנתק מהצער?
זה לא מדכא לשבת ולשמוע צרות כל היום???

וזה נכון:
להיות מטפלת זה לחפש לגעת ולהיות
במה שרב האנשים באופן נורמלי יתרחקו ממנו
אנחנו לוקחים על עצמינו להתקרב לדברים כואבים ולא פשוטים

מה עוזר לנו לשרוד במקצוע טיפולי?
ואיך “מתנתקים” מכל הצער הזה??

תשובה:

ונהפוך הוא:
לא מתנתקים!!!
מתחברים עוד יותר פנימה!!!
לומדים להיות בכל סוגי הרגשות
להכיל את הצער יכול להכין בנו כלי לשמחה
בחינת “כי יהיה החושך סיבת האורה”

נכון
יש כאב, צער וחסר
אך הדרך היחידה לא לתת להם להשתלט
זה לתת להם ביטוי

מטופלות רבות באות לטיפול
כדי לבוא במגע עם חלקים בלתי נסבלים
שהודחקו
ובטיפול אפשר להחזיק בהם יחד
לעכל אותם יחד
לקבל כוח לבכות את הבכי הזה
או להסתכל למפצלת הרגש הזו בעיניים
ולהיות יכולה לה!

כמעט בכל טיפול עוברים דרך תהליכי “עיבוד אבל”
ויש כל כך הרבה “אובדנים” שאינם מוות
חלומות שלא הגשמו
הילדה שלא זכיתי להיות
ההורות שלי שנראית אחרת מכל מה שרציתי
החסכים, האי הבנות
הפנזטיות מול המציאות
ורק אחרי שיש מקום לרגשות
מדברים אותם
בוכים אותם
מפנים זמן להקשיב להם
אפשר להגיע לתחושה של שלימות פנימית
ומשם גם האושר עמוק יותר
והשמחה שלמה!!

אולי לזה התכוון ר’ נחמן מברסלב כשכתב:
אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה שֶׁיְּהַפֵּך הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה”
(לקוטי מוהר”ן תנינא כג)

שדווקא מתוך החיבור פנימה ועבודה עם המרה השחורה, אפשר להפוך אותה לשמחה וזו המעלה היתרה
כי כשהמרה שחורה עומדת בצד ולא מכניסים אותה לשמחה היא אורבת בפינה ומחכה לשעת כושר לשוב ולקחת את המושכות
אבל כשאנחנו חווים ומכירים היטב את המרה שחורה ומכניסים אותה לתוך האמונה והשמחה, היא מתהפכת

כי באמת שאין אושר גדול יותר
מאור שבא אחרי החושך
ממטופלת שמרגישה שהיא פשוט במקום טוב
וכל המערכות יחסים שלה עם עצמה ואחרים השתנו
והחיים שלה בכל הרמות אחרים לגמרי
יודעים להעריך את זה במיוחד אחרי כל העומק של החסר…

השבוע כתבה לי תלמידה מכתב מרגש בסיום קורס קצר:
“…אני יוצאת עם ההרגשה והידיעה שאסור להדחיק רגשות
וגם להרגיש רגשות לא פשוטים כמו עצב, אפילו שזה קשה.
וגם להיות בחמלה כלפי עצמי ולהבין שזה באמת קשה
אם אוכל לבכות באמת ולהיות בזה
אוכל באמת לשמוח…”!!!

זה ריגש אותי והתחבר לי כל כך לנושא הזה בדיוק.

***

היום כולם מדברים על עצות רבות לשמחה:
להתבונן בכל הטוב שיש לנו
להתחזק באמונה וביטחון ברמה חושית
להיות בנתינה ועשייה חיובית למען אחרים
להיות ברגע הזה כאן ועכשיו לתרגל מיינדפולנס
להתחבר לבורא
להתאמן ולעשות ספורט
להיות פעילה ולהגיע ליעדים
לחשוב חיובי
להיות בסביבה של אנשים שמחים ומעצימים
ועוד ועוד

הייתי שמחה להציע
שנדע גם לתת מקום למה שאנחנו מרגישים באמת
למצוא דרך לעבד את הרגשות הקשים
כדי שנוכל לאבד אותם
כדי להגיע לשלמות פנימית ולשמחה שלימה
אם זה על ידי כתיבת, שירה, נגינה, הליכה,
דיבור שיוצא מהלב, וכל ביטוי אחר שאפשר לעשות עם עצמינו
ומתוך החיבור העמוק והאמיתי הזה פנימה
נזכה גם להארה ושמחה שלימה בעזרת השם

פורים שמח!!

חנה ביין.

(פורים תשפ”ג, תפוצת מכון מפגש)

הפוסט איך אפשר לעשות הפרדה, לא להישחק ולשמוח באמת? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

לא ממצה?

מרגישה פריכה ושבירה?

כמו איזו מצה?

הדקיקה הזו

זו שחוררו אותה מכל הכיוונים

ודפקו אותה לא פעם

ולא נתנו לה רגע דל לנשום

“לעוף על עצמה“

או לתפוח ממחמאות

ודווקא היא לחם האמונה

היא באה אלינו פעם בשנה

עם קראנצ’יות כזו חזקה

עם חתיכת אמירה:

תקשיבי יקרה,

אין לך שום דבר משל עצמך.

חיים? בריאות? שמחה?

כסף? סיפוק? שלוה?

משפחה? ילדים? חברה?

השם נתן

השם לקח

מחכה שתבקשי

ורוצה לתת לך

בשולחן הסדר

עושים לנו סדר

עולם הפוך ראיתי

הדק ה”חסר“

הוא האמת במלואה

השביר הסדוק =

לחם האמונה.

וכל מה שבחייך עוד צפון

ולא ידוע

כל מה שאת רוצה לשנות

ומחפשת בנרות

ולא יודעת למה אבא מחביא לך אותו…

כל זה רק בשביל להכין אותך

לרגע כזה מתוק

לקינוח המושלם

לטעם האמונה, וטעם המן

רגע שפתאום הכל יתבהר

לפני חצות הלילה

רגע שפתאום יתברר

איזה נס – שהכל נשבר לי לשתיים

כי את החצי הגדול יותר

השם לך שמר

שבסוף הלילה, הגלות

לא תישארי עם טעם מר

ובליל שימורים

שיהיה לך בסוף

לגאולת עולמים  

אמן!

הפוסט עתידין להיגאל הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

היש צוהלת ושמחה, כמוני מסכה??
מכירות את ליצן החצר, הצוהל ביותר
שאת חיי עצמו, חי בצל הדיכאון?

בפסיכולוגיה מדברים הרבה
על הציר נפשי שכולנו נעים עליו בלי לשים לב אפילו:
בין חיבור לעצמי וניתוק מעצמי
בין ה”עצמי האמיתי לעצמי הכוזב”

ובאמצע על הציר הזה יש כל מיני סוגים של מנגנונים ומסכות…
בניגוד למה שמקובל לחשוב.

“המסכה”, הניתוק מעצמי, זה לא חייב להיות רע תמיד
תחשבי על זה
כולנו נדרשים לתפקד בעולם
בו אין אפשרות להביע את עצמינו
באותנטיות מלאה בכל רגע נתון, נכון?

היכולת להתאים את עצמינו לסיטואציות
גם אם זה דורש להדחיק את האוטנטיות שלנו,
חשובה מאד לתפקוד ולבריאות הנפשית שלנו.

עם זאת נשאלת השאלה:
מתי צריך לדאוג מהעצמי הכוזב?
מה קורה כשמרגישים ריחוק מהחיבור הטבעי והספונטני ליצירתיות ולחיות שלנו?

יש מקרים בהם העצמי הכוזב משתלט על האדם
עד כדי כך שהוא מאבד קשר לחיבור עצמי אותנטי
ולתחושת קיום.

זה מתבטא במצבים כגון:

• כשהאדם לא יודע מה הוא רוצה או מה הוא אוהב
• כשהאדם מתקשה לבצע בחירות בעצמו
• כשהאדם מתקשה להרגיש טוב עם עצמו ולהנות מעצם קיומו

זה כמובן יכול להיות אדם
שנראה כלפי חוץ מאד אהוב, מוצלח, מצחיק
אבל מרגיש ריקנות בפנים…

“היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה”?
האבסורד הזה,
המסכה צוהלת ושמחה
(וגם חייבת להפגין זאת ולשאול בתחרותיות:
האם יש עוד שמחים כמוני???
כבר שאלה גדולה לגבי האוטנטיות של השמחה הזו… )
נניח והיא שמחה
אבל מה עם מי שלובש אותה???

גם אנחנו,
כולנו נעות על הציר הזה
בין האוטנטיות והחיבור
לבין הריצוי/ הניתוק / הזיוף
פעם אנחנו מאד מחוברות
ופעם מחופשות למשהו אחר לרוב מבלי משים.

לפעמים הצורך להיות מחוברת לעצמך בזמנים מסוימים לא מרפה
מנדנד ומנדנד כמו שיחת ממתינה
או שהוא מקבל מענה והתייחסות
אבל לפעמים הוא מקבל דווקא ניתוק צורם
לפעמים העצמי האמיתי כבר מפסיק להתקשר
וזה כבר עצוב ממש.

מה עושים?
אז כמובן שטיפול דינמי מציע פתרונות מעולים!!
ויכול להיות לעזר במקרים האלה בדיוק.

אבל כרגע נתייחס במישור קצת יותר פרקטי
(אבל תזכרי שזה עמוק הרבה יותר, טוב?)

ונביא כמה טיפים מעשיים:

1. יצירתיות ויצרנות:
   הרופא והפסיכולוג המפורסם דונלד ויניקוט
   רואה חשיבות ביכולת ליצור משהו באותנטיות וביכולת “לשחק”
   הכוונה להביע את עצמך בדרך יצירתית חופשית-
   שגורמת לך הנאה.
   זה יכול להביא את האדם לחיבור ולקשר עם העצמי האמיתי שלנו.
2. היכולת להיות לבד:
   עצה נוספת שלו היא לנסות לבחון את היכולת שלך להינות מזמן איכות עם עצמך.
   כשהחיבור שלך לעצמך הוא בריא ומאוזן – את תהני מ”לבדיות” מידי פעם
   בנוסף למערכות יחסים טובות ומספקות עם אחרים.
3. הקשבה פנימה:
   לעשות עבודה ממוקדת על זיהוי הצרכים האמיתיים שלך וסיפוקם.
   עם עצמך, או בעזרת אחרים.
4. לדבר את זה
   לתרגל שיח אותנטי פתוח וכנה בתוך מערכות יחסים קרובות.
   לומר באמת באמת מה שאת מרגישה ולא מה שאת חושבת שצריך או מה שרוצים לשמוע
   (בין בני זוג / הורים וילדים/ חברות טובות מאד/ מטפלת ומטופלת)
   יש לשים דגש על שיח נטול שיפוטיות עם הקשבה והכלה אמיתית
   לרגשות שעולים בלי לתת מענה רציונאלי רק הקשבה לרגש וחיבור אליו
   גם אם עולה רגש לא ברור – לומר לא ברור לי מה אני מרגישה עכשיו.
   אם עולות דמעות זה בסדר גמור. לתת לזה מקום.
5. חיבור גוף- נפש
   לתרגל חיבור עצמי דרך הגוף או התודעה: תרגול של מיינדפולנס, הרפיות, עיסויים וכדומה.
6. להתפלל !!
   כמובן שתפילה היא כוח גדול ומסוגל, מעצם התפילה עצמה
   כמו על כך דבר, אפשר להתפלל גם על העניין של חיבור עצמי..
   לבקש להרגיש טוב בתוכי, לרפא בי את כל מה שצריך.
   לא להזניח את הנשמה שמדברת אלי מתוכי, להיות מחוברת לקיום הייחודי שלי.בנוסף עצם היכולת להתפלל במילים שלך, לדבר את עצמך זה כבר מקרב אותך לחיבור עמוק פנימה.

הערות חשובות:

• לפעמים יש קושי גדול להתחבר לאוטנטיות כי מבחינה נפשית העצמי האמיתי
  לא מפותח דיו, במקרים כאלה הטיפים הנ”ל לא ממש יעזרו ויידרש טיפול מעמיק יותר.
• אין קשר בין התפתחות אינטלקטואלית להתפתחות העצמי האמיתי.
  ולהפך לפעמים דווקא אנשים הנוטים להשתמש חזק בשכלם וברציונליות עלולים
  חלילה לאבד קשר עם העצמי האמיתי ולתמוך גם עם השכל והכישרון דווקא בעצמי הכוזב.

בהצלחה רבה לכולם!!

לעוד מאמרים מוזמנים להירשם לתפוצה שלנו!!

עוד על טיפול דינמי תוכלי למצוא כאן באתר.

הפוסט איפה ה”עצמי” האמיתי שלך?? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.