יש לי מטופלת נקרא לה תמר

תמר עסוקה המון בשאלה

כמה אני זוכרת אותה במהלך השבוע…

היא עושה כל מיני תזכורות

שולחת מיילים

מחפשת דרכים להישאר בתודעה שלי

לפעמים היא מספרת לי על זה

ולפעמים זה מתרחש באופן לא מודע

וכל שבוע הטיפול מתחיל במידה מסוימת,

באותה שאלה לא מדוברת:

“האם זכרתי אותה?

האם היא הייתה אצלי במחשבה?

כמה היא חשובה לי?”

לפעמים בתוך השיחה

כשאני מציעה פרשנות מסוימת

ומחברת אותה למשהו שהיא אמרה בעבר

פתאום היא מתמלאת רגש לפעמים ואפילו דמעה קלה

היא מביטה בי ולוחשת “וואו, באמת זכרת!”

אני חושבת הרבה על הרגע הזה

מה יש בזה שמישהו זוכר אותנו?

שנותן לנו כל כך הרבה?

לא רק שזוכרים עליי פרט

אלא שזוכרים אותי

משהו מהחוויה שלי

נשאר בתודעה של מישהו אחר

גם כשאני כבר לא שם

הכמיהה הזו להתקיים בתודעה של האחר

אינה דמיון או בעיה, היא צורך קיומי יסודי

דוגמא קיצונית לכך אנחנו רואים

כשהכאב או הטראומה מציפים

וכשהנורא מכל קורה

הצורך הזה לא רק גדל

הוא הופך לשאלת הישרדות נפשית

בזמני הצפה

הנפש לא מסוגלת לשאת או לעכל

את העומס הרגשי בכוחות עצמה

כשאין מי שיחזיק אותנו

החוויה היא של נפילה לחלל ריק

אולי זו אחת הסיבות של”עד” (לשון עדות)

יש משמעות כל כך גדולה בטראומה

ג’ודית הרמן כותבת שהחלמה מטראומה

מתרחשת רק בתוך קשר

שהיא זקוקה לעדים,

למישהו שנושא איתנו את מה שקרה
 

טראומה קורית לעיתים קרובות

בבדידות

או מול עדים ששתקו

חלק מהתפקיד שלי כמטפלת

הוא להיות אותו עד שלא היה

לא כדי לשנות את מה שקרה

אלא כדי שהיא לא תישאר לבד עם הזיכרון שלו

ויש כאן גם רובד התפתחותי

השאלה זכרת אותי השבוע?

האם שכחת אותי בזמן שלא נפגשנו פיזית?

נוגעת במושג של קביעות אובייקט

היכולת להחזיק בפנים ייצוג יציב ואוהב

של האדם המשמעותי

גם כשהוא לא נוכח

אצל מי שחווה פגיעה ביחסים המוקדמים

היכולת הזו שברירית מאוד

כשקורה משהו מציף המבנה הפנימי הרופף ממילא

עומד בסכנת קריסה

ולכן עולה הצורך הנואש בווידוא חיצוני

חוזר ונשנה שהקשר עדיין קיים

ואולי מכאן אני מבינה גם משהו על הכמיהה האנושית

להיות זכורה בכלל

אנחנו חיים בעולם של בני אנוש

ובני אנוש שוכחים

אפשר להיות חשובים מאוד למישהו

ועדיין להישכח

ובלי לשים לב

אנחנו משליכים את החוויה הזו

גם כלפי מעלה

כל שנה בתפילה בראש השנה

כשמגיעים למוסף, לזיכרונות, אני מתחילה לבכות

אני מתרגשת מהמילים:

“אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם”

המילים כל כך מרגשות אותי

“כי אין שכחה לפני כסא כבודך”

בורא עולם זוכר אותי, לא נשכחתי

גם אותך

כל אחד ואחת מאיתנו

ואז אני נזכרת בכל הפעמים שהרגשתי שכוחה

והשלכתי עליו שהוא שכח אותי ופתאום אני מבינה זה בדיוק הפוך

אצל בורא עולם

אין פונקציה של שכחה

זה שלנו

לא הוא ששוכח אותי

אני זו ששוכחת אותו…

ואנחנו חושבים שנשכחנו

כי אנחנו חווים אותו בכלים אנושיים מוגבלים…

יום הזיכרון אני משתדלת להשתמש בו

גם כדי להזכיר לעצמי בדיוק את זה

ואם תשאלי אותי מה תכלס?

מה עושים מול מטופלת שיש לה צורך כזה

ואנחנו בני אדם

ששוכחים

אדגיש שהתפקיד של מטפלת – להחזיק את הרצף

ולזכור וגם לשכוח (כי אנחנו משתמשות בשכחה,

ככלי להבנת הלא מודע)

ויניקוט קרא לזה Holding החזקה סביבתית

ביון הרחיב את זה ל Containing הכלה

לקלוט את מה שהמטופל לא יכול עדיין

לשאת לעכל אותו ולהחזיר אותו בצורה שניתן להכיל

דווקא כשמתרחש הצף רגשי והנורא מכל קורה המטופל

זקוק למישהו שישמש כמיכל יציב

שלא נבהל שלא נעלם ושלא מתפרק יחד איתו

לא תמיד צריך לזכור כל משפט כדי להכיל

אני צריכה להישאר לאורך זמן כמקום יציב שאפשר לחזור אליו

כדי להיות מוחזקים צריך מישהו שנשאר

ואולי בזה טמון הניחום העמוק ביותר של העבודה שלנו

אנחנו לא נועדנו להיות התשובה השלמה לכמיהה הזה

יש בנו שכחה יש בנו גבול

אבל דווקא בתוך הגבול האנושי הזה

באני לא זוכרת הכל ובכל זאת אני נשארת איתך

יש תרגול קטן אנושי

לקראת הידיעה הגדולה יותר

שיש מקום אחד

שבו אנחנו באמת לחלוטין

לעולם לא נשכחים

אף פעם ולא משנה מה

שאנחנו מוכלים תמיד

ואנחנו זכורים תמיד

והוא אוהב אותנו יותר מכולם

שנה טובה ומתוקה

שנכתב  ונחתם כולנו

לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום

אמן.

לתיקיית תוכן תורני לראש השנה:

https://drive.google.com/drive/folders/1jrFwB6Ynm8khuUYzFoOdxV1Ac1Kr8UuL

הפוסט על זיכרון, טראומה וממה אני בוכה בראש השנה? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

שנה שעברה כתבתי את הפוסט קומי לסליחות (מופיע גם כאן באתר)
שם אני כותבת על לסלוח,
לעשות תהליך של פיוס עם עצמי
של “תשליך” מכל מה שצריך להשליך.

קיבלתי עליו תגובות רבות מכן, גם השנה.
שאלה אותי מישהי
חנה, איך את יכולה לכתוב שם בקטע?
“סלחי לגורלך”
אם את מרגישה שיש ניסיונות וקשיים גדולים?
החיים פשוט מרגישים לא הוגנים לפעמים!

איך אפשר לסלוח לו, לגורל?
יש מצבים שאת אומרת, הגורל פשוט אכזר!

מספרים על אחת שישנה הרבה בראש השנה
ולא ממש פחדה שהמזל של יישן השנה
“כי עם מזל כזה, עדיף שישן…” (סמיילי עצוב או קורץ?) 

אבל באמת שהשאלה הזו תפסה אותי
ביני לבין עצמי שאלתי בכנות:
האם אנחנו סולחים לגורלנו ומנת חלקנו? 
גם כשהיא מרגישה דלה, ריקה וחסרה? 

עוד יותר שאני פוגשת כל יום נשים
שאין לי מושג איך הן מחזיקות מעמד יום יום
ומצליחות “לסלוח לגורלן”
ומה יכול לעזור, מול כל כך הרבה מקרים כאלה?

פעם הוזמנתי להרצות בשבת מירון,
לדבר בפני קהל גדול של בחורות
ביקשו ממני לתת “טיפים” מעולם הטיפול
להתמודדות עם ניסיונות החיים.

גם אז מצאתי את עצמי חושבת וחושבת
ובאמת שיש אינספור כלים…
במה אבחר?

“אבל בפועל חנה”,
שאלתי את עצמי,
“כשאת עומדת מול מקרה איום ונורא
מה נותן לך כוח”?

**

יום אחד נסעתי לים
בתוך כל העומס לקחת כמה דקות פיסת חוף
והרהרתי בדברים
פתאום התנגנה התשובה במוחי במנגינה מוכרת.

אומרים כיפור את הפיוט המרגש:
כי אנו עמך- ואתה אלוקינו
אנו בניך – ואתה אבינו
ממשיך הפיוט
אנו נחלתך – ואתה גורלנו
אתה השם הגורל שלי
אתה השם המזל שלי
ושל כל אחת ואחת מאיתנו
זה בורא עולם
הכול זה רק הוא

עולם לשון היעלם
אין עולם בכלל
זה הבל ושקר!
יש משהו טוב נעלם
יש סיבה נעלמת
יש מהלך נסתר

ואם אני נשארת בתפיסה
שיש איזה גורל ביד עלומה
אולי חס וחלילה
אני עוד עלולה למצוא את עצמי
שעיר המשתלח….
אם אני מרגישה ביד הגורל—
אז מה אני שעיר לעזאזל?
ועלה הגורל = קודש להשם

אני מאמינה
שזו בחירה שלנו
להעלות את עצמינו
ואת גורלנו להבנה
שאנחנו קודש להשם
שאנו נחלתך ואתה גורלנו

וכל מה שהשם רוצה מאיתנו זה להיות קודש אליו
שנבין שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים
שנבין בחוש שהוא טוב ואין עוול
וכל מה שנבקש –למענך אלוקים חיים

כי באמת שאין לנו אפשרות להחזיק מעמד בגלים הסוערים
שאנחנו לא מרגישים מושגחים
שנדמה לנו שיש איזה גורל שיקבע
מי ילך לעזאזל
ומי תזכה להיכנס בארמונו של מלך…

ואם תשאלי אותי :
אבל גם השעיר להשם נשחט
אז מה ההבדל?

התשובה היא:
השעיר זוכה להקריב את חלבו ודמו

אם תרשו לי :
את עצמיותו
את רצונותיו
את תוכניותיו
ולהקדיש את עצמו להשם

מסכימה איתי שזה סיפור אחר?

לעומת השיער לעזאזל שמרגיש שהוא נדחף
ככה לא מוכן, אחורנית
ומתפרק איבר איבר
ומתגלגל מראש ההר
(וזה בסדר אם את מרגישה גם ככה לפעמים, זה קורה לכולנו

 הלוואי שנזכה השנה לעמוד בבית המקדש
לזכות לראות את השעיר הרך הזה
ולבקש מהשם
עזור לי להיות קודש להשם
לעשות רצונך בלבב שלם

כי רוב השנה אנחנו שולחים את עצמינו לעזאזל
עזור לי השם
לרצות השנה את מה שאתה רוצה בשבילי
ותן לי כלים וכוחות לקדש את הכול למענך !

עשה למענך
אם לא למעננו
עשה למענך
והושיענו !!!

גמר חתימה טובה!

הפוסט מה אני שעיר לעזאזל? (מסר ליום כיפור) הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.