יש לי מטופלת נקרא לה תמר

תמר עסוקה המון בשאלה

כמה אני זוכרת אותה במהלך השבוע…

היא עושה כל מיני תזכורות

שולחת מיילים

מחפשת דרכים להישאר בתודעה שלי

לפעמים היא מספרת לי על זה

ולפעמים זה מתרחש באופן לא מודע

וכל שבוע הטיפול מתחיל במידה מסוימת,

באותה שאלה לא מדוברת:

“האם זכרתי אותה?

האם היא הייתה אצלי במחשבה?

כמה היא חשובה לי?”

לפעמים בתוך השיחה

כשאני מציעה פרשנות מסוימת

ומחברת אותה למשהו שהיא אמרה בעבר

פתאום היא מתמלאת רגש לפעמים ואפילו דמעה קלה

היא מביטה בי ולוחשת “וואו, באמת זכרת!”

אני חושבת הרבה על הרגע הזה

מה יש בזה שמישהו זוכר אותנו?

שנותן לנו כל כך הרבה?

לא רק שזוכרים עליי פרט

אלא שזוכרים אותי

משהו מהחוויה שלי

נשאר בתודעה של מישהו אחר

גם כשאני כבר לא שם

הכמיהה הזו להתקיים בתודעה של האחר

אינה דמיון או בעיה, היא צורך קיומי יסודי

דוגמא קיצונית לכך אנחנו רואים

כשהכאב או הטראומה מציפים

וכשהנורא מכל קורה

הצורך הזה לא רק גדל

הוא הופך לשאלת הישרדות נפשית

בזמני הצפה

הנפש לא מסוגלת לשאת או לעכל

את העומס הרגשי בכוחות עצמה

כשאין מי שיחזיק אותנו

החוויה היא של נפילה לחלל ריק

אולי זו אחת הסיבות של”עד” (לשון עדות)

יש משמעות כל כך גדולה בטראומה

ג’ודית הרמן כותבת שהחלמה מטראומה

מתרחשת רק בתוך קשר

שהיא זקוקה לעדים,

למישהו שנושא איתנו את מה שקרה
 

טראומה קורית לעיתים קרובות

בבדידות

או מול עדים ששתקו

חלק מהתפקיד שלי כמטפלת

הוא להיות אותו עד שלא היה

לא כדי לשנות את מה שקרה

אלא כדי שהיא לא תישאר לבד עם הזיכרון שלו

ויש כאן גם רובד התפתחותי

השאלה זכרת אותי השבוע?

האם שכחת אותי בזמן שלא נפגשנו פיזית?

נוגעת במושג של קביעות אובייקט

היכולת להחזיק בפנים ייצוג יציב ואוהב

של האדם המשמעותי

גם כשהוא לא נוכח

אצל מי שחווה פגיעה ביחסים המוקדמים

היכולת הזו שברירית מאוד

כשקורה משהו מציף המבנה הפנימי הרופף ממילא

עומד בסכנת קריסה

ולכן עולה הצורך הנואש בווידוא חיצוני

חוזר ונשנה שהקשר עדיין קיים

ואולי מכאן אני מבינה גם משהו על הכמיהה האנושית

להיות זכורה בכלל

אנחנו חיים בעולם של בני אנוש

ובני אנוש שוכחים

אפשר להיות חשובים מאוד למישהו

ועדיין להישכח

ובלי לשים לב

אנחנו משליכים את החוויה הזו

גם כלפי מעלה

כל שנה בתפילה בראש השנה

כשמגיעים למוסף, לזיכרונות, אני מתחילה לבכות

אני מתרגשת מהמילים:

“אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם”

המילים כל כך מרגשות אותי

“כי אין שכחה לפני כסא כבודך”

בורא עולם זוכר אותי, לא נשכחתי

גם אותך

כל אחד ואחת מאיתנו

ואז אני נזכרת בכל הפעמים שהרגשתי שכוחה

והשלכתי עליו שהוא שכח אותי ופתאום אני מבינה זה בדיוק הפוך

אצל בורא עולם

אין פונקציה של שכחה

זה שלנו

לא הוא ששוכח אותי

אני זו ששוכחת אותו…

ואנחנו חושבים שנשכחנו

כי אנחנו חווים אותו בכלים אנושיים מוגבלים…

יום הזיכרון אני משתדלת להשתמש בו

גם כדי להזכיר לעצמי בדיוק את זה

ואם תשאלי אותי מה תכלס?

מה עושים מול מטופלת שיש לה צורך כזה

ואנחנו בני אדם

ששוכחים

אדגיש שהתפקיד של מטפלת – להחזיק את הרצף

ולזכור וגם לשכוח (כי אנחנו משתמשות בשכחה,

ככלי להבנת הלא מודע)

ויניקוט קרא לזה Holding החזקה סביבתית

ביון הרחיב את זה ל Containing הכלה

לקלוט את מה שהמטופל לא יכול עדיין

לשאת לעכל אותו ולהחזיר אותו בצורה שניתן להכיל

דווקא כשמתרחש הצף רגשי והנורא מכל קורה המטופל

זקוק למישהו שישמש כמיכל יציב

שלא נבהל שלא נעלם ושלא מתפרק יחד איתו

לא תמיד צריך לזכור כל משפט כדי להכיל

אני צריכה להישאר לאורך זמן כמקום יציב שאפשר לחזור אליו

כדי להיות מוחזקים צריך מישהו שנשאר

ואולי בזה טמון הניחום העמוק ביותר של העבודה שלנו

אנחנו לא נועדנו להיות התשובה השלמה לכמיהה הזה

יש בנו שכחה יש בנו גבול

אבל דווקא בתוך הגבול האנושי הזה

באני לא זוכרת הכל ובכל זאת אני נשארת איתך

יש תרגול קטן אנושי

לקראת הידיעה הגדולה יותר

שיש מקום אחד

שבו אנחנו באמת לחלוטין

לעולם לא נשכחים

אף פעם ולא משנה מה

שאנחנו מוכלים תמיד

ואנחנו זכורים תמיד

והוא אוהב אותנו יותר מכולם

שנה טובה ומתוקה

שנכתב  ונחתם כולנו

לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום

אמן.

לתיקיית תוכן תורני לראש השנה:

https://drive.google.com/drive/folders/1jrFwB6Ynm8khuUYzFoOdxV1Ac1Kr8UuL

הפוסט על זיכרון, טראומה וממה אני בוכה בראש השנה? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הפוסט התכלת שחושפת את המלך האמיתי הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

סדר בכל הדברים שלא מובנים לך עדיין
לילה שבו אנחנו מגיעים להכרה בגדלות השם
השם הרי יכול להוציא את כולנו ממצרים בבת אחת
אבל הוא בחר להעביר אותנו מסע
דרך כל מכה ומכה – השם מראה לנו את ידו החזקה
וכל סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר
לומדים אמונה שוב ושוב ושוב
לועסים את לחם האמונה הזה, לחם העוני

ולמי אין איזה “עוני” בחיים?
איזה מצרים, איזה מיצר?
איזה ים סוף או מדבר?

בא פסח ואומר לנו
תבינו שהעוני שלכם לא מגיע סתם כך
אין איזו פשלה
ממדבר מתנה
האתגר המדבר
הוא בעל משמעות עצומה

את מבינה אילו מתנות יצאו לך מן המיצר?

את מבינה שזה הפך אותך למי שאת?

למה שאת?

שזה מסע שמיימי ואלוקי

שמוביל אותך בדיוק לאן שאת צריכה להגיע?

להאמין בשם

להאמין בדרך, במסע

אם אנחנו מבינים שכל מיצר

הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך

במדעי ההתנהגות האפקטיבית

יש מושג שנקרא: “להיכשל קדימה”

הכוונה היא שבכל תהליך של הצלחה וכל השגה וכל דבר טוב שאנחנו משיגים

כדי שנעריך ונהנה ונגיע בכלל לתוצאות מדהימות

צריך את סך כל הדרך,

כולל הקשיים, כולל הכישלונות.

גאולה גדולה צומחת מתוך גלות

ואנחנו יכולים להזכיר לעצמינו

כשרואים גלות כל כך קשה

כי יהיה החושך סיבת האורה

אם יש כזו גלות

בוודאי שיגיע כזה אור גדול

ככה מגיע ליל הסדר

לסדר לנו את החיים

לילה של גאולה

לילה שראינו בחוש שהשם בחר בנו !!!

(1 מתוך 499 – עייני במאמר מפסח פ”א- מצ”ב קישור לאתר)

לילה שבו השם פסח עלינו – לטובה

לילה שבו את יכולה לגלות

שהגלות עצמה היא בעצם גאולה

סיפרה לי מטופלת שיש לה ילד רגיש לגלוטן

שהוא רגיל שפוסחים עליו

כי תמיד כל עוגה שמחלקים לא רלוונטית לו

ובאחד הימים מאד ריגש אותה

שאחד התלמידים הביא לכיתה ליום הולדתו עוגה ללא גלוטן

חשבתי כמה קשה לילד הזה

וכמה קשה לאימו

וכמה פעמים ילדים מבקשים מאיתנו משהו

שאנחנו לא רוצים לתת להם כי זה לא טוב להם

כי זה מסוכן

הם יכולים להרגיש מקופחים

אבל אבא יודע שזה לטובתו…

כי ק-ל אמונה ואין עוול

הכל מדויק מכוון בדיוקי דיוקים

שאין לנו אפשרות להבין עד כמה

היש שמחה גדולה מזו?

להרגיש בידיים כל כך בטוחות ומגנות

כל כל חזקות ומשמחות

לדעת שהשם בחר בנו

בכל אחת מאיתנו

להעביר אותנו מסע חיים מגדל

לראות את עצמך כאילו יצאת!!!

נבחרת!!

המסע שלך כל כך מכוון!!

אפשר לרקוד ולשיר

לבכות ולהודות

על כל החסר

על כל החסד

על מסע חייך

ועל חלומותייך

קומי לך בת חורין!!

ותהיי בת חורין מדאגה

אין גדול ממי שמוביל אותך…

ואת תמיד מוגנת ואהובה

פסח כשר ושמח
לתוכן נוסף מוזמנת להצטרף לתפוצה שלנו

הפוסט ממדבר – מתנה הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הרבה מטופלים מגיעים לטיפול עם המשאלה הזו…
מי מאיתנו לא מרגישה שהיא מכירה היטב את היגון?

את האבל, החסר הכאב?
את המשאלה שהכל יתהפך לנו במעין “ונהפוכו” כזה
שנמצא טוב כזה טוב
שגם ירגיש טוב בפשטות?

איך הופכים יגון לשמחה?
ולאבל ליום טוב?

המהר”ל כותב על השמחה:

“כי השמחה היא מצד השלמות,
ואשר יש לו שלמות הוא שמח…”
(‘נתיבות עולם’, ‘נתיב התורה’ פי”ח, עמ’ עה).

גם שמחת חתן כלה היא מצד השגת השלמות:
“ראויה השמחה לחתן… כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם.
ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה”
(‘תפארת ישראל’, פ”ל, עמ’ צ).

שמחה היא תוצאה וביטוי לשלמות האדם.
כאשר אדם מרגיש חיסרון בדבר מה,
והוא משיג אותו, הרי שהוא שמח.

נשאלת השאלה איך משיגים תחושת שלימות??
איך ממקום של חסר / אובדן / כאב אפשר להגיע לשלמות הנפש?

לעיתים קרובות השאלה הראשונה ששואלים אותי בתור מטפלת:

את לא מתחספסת? זה לא שוחק אותך?
איך את עושה הפרדה?
לא קשה לך להתנתק מהצער?
זה לא מדכא לשבת ולשמוע צרות כל היום???

וזה נכון:
להיות מטפלת זה לחפש לגעת ולהיות
במה שרב האנשים באופן נורמלי יתרחקו ממנו
אנחנו לוקחים על עצמינו להתקרב לדברים כואבים ולא פשוטים

מה עוזר לנו לשרוד במקצוע טיפולי?
ואיך “מתנתקים” מכל הצער הזה??

תשובה:

ונהפוך הוא:
לא מתנתקים!!!
מתחברים עוד יותר פנימה!!!
לומדים להיות בכל סוגי הרגשות
להכיל את הצער יכול להכין בנו כלי לשמחה
בחינת “כי יהיה החושך סיבת האורה”

נכון
יש כאב, צער וחסר
אך הדרך היחידה לא לתת להם להשתלט
זה לתת להם ביטוי

מטופלות רבות באות לטיפול
כדי לבוא במגע עם חלקים בלתי נסבלים
שהודחקו
ובטיפול אפשר להחזיק בהם יחד
לעכל אותם יחד
לקבל כוח לבכות את הבכי הזה
או להסתכל למפצלת הרגש הזו בעיניים
ולהיות יכולה לה!

כמעט בכל טיפול עוברים דרך תהליכי “עיבוד אבל”
ויש כל כך הרבה “אובדנים” שאינם מוות
חלומות שלא הגשמו
הילדה שלא זכיתי להיות
ההורות שלי שנראית אחרת מכל מה שרציתי
החסכים, האי הבנות
הפנזטיות מול המציאות
ורק אחרי שיש מקום לרגשות
מדברים אותם
בוכים אותם
מפנים זמן להקשיב להם
אפשר להגיע לתחושה של שלימות פנימית
ומשם גם האושר עמוק יותר
והשמחה שלמה!!

אולי לזה התכוון ר’ נחמן מברסלב כשכתב:
אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה שֶׁיְּהַפֵּך הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה”
(לקוטי מוהר”ן תנינא כג)

שדווקא מתוך החיבור פנימה ועבודה עם המרה השחורה, אפשר להפוך אותה לשמחה וזו המעלה היתרה
כי כשהמרה שחורה עומדת בצד ולא מכניסים אותה לשמחה היא אורבת בפינה ומחכה לשעת כושר לשוב ולקחת את המושכות
אבל כשאנחנו חווים ומכירים היטב את המרה שחורה ומכניסים אותה לתוך האמונה והשמחה, היא מתהפכת

כי באמת שאין אושר גדול יותר
מאור שבא אחרי החושך
ממטופלת שמרגישה שהיא פשוט במקום טוב
וכל המערכות יחסים שלה עם עצמה ואחרים השתנו
והחיים שלה בכל הרמות אחרים לגמרי
יודעים להעריך את זה במיוחד אחרי כל העומק של החסר…

השבוע כתבה לי תלמידה מכתב מרגש בסיום קורס קצר:
“…אני יוצאת עם ההרגשה והידיעה שאסור להדחיק רגשות
וגם להרגיש רגשות לא פשוטים כמו עצב, אפילו שזה קשה.
וגם להיות בחמלה כלפי עצמי ולהבין שזה באמת קשה
אם אוכל לבכות באמת ולהיות בזה
אוכל באמת לשמוח…”!!!

זה ריגש אותי והתחבר לי כל כך לנושא הזה בדיוק.

***

היום כולם מדברים על עצות רבות לשמחה:
להתבונן בכל הטוב שיש לנו
להתחזק באמונה וביטחון ברמה חושית
להיות בנתינה ועשייה חיובית למען אחרים
להיות ברגע הזה כאן ועכשיו לתרגל מיינדפולנס
להתחבר לבורא
להתאמן ולעשות ספורט
להיות פעילה ולהגיע ליעדים
לחשוב חיובי
להיות בסביבה של אנשים שמחים ומעצימים
ועוד ועוד

הייתי שמחה להציע
שנדע גם לתת מקום למה שאנחנו מרגישים באמת
למצוא דרך לעבד את הרגשות הקשים
כדי שנוכל לאבד אותם
כדי להגיע לשלמות פנימית ולשמחה שלימה
אם זה על ידי כתיבת, שירה, נגינה, הליכה,
דיבור שיוצא מהלב, וכל ביטוי אחר שאפשר לעשות עם עצמינו
ומתוך החיבור העמוק והאמיתי הזה פנימה
נזכה גם להארה ושמחה שלימה בעזרת השם

פורים שמח!!

חנה ביין.

(פורים תשפ”ג, תפוצת מכון מפגש)

הפוסט איך אפשר לעשות הפרדה, לא להישחק ולשמוח באמת? הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.

הגיע הזמן לסלוח

לסלוח לשנה החולפת

את הכאב לשלוח

קומי לסליחות

התפייסי עם חייך

עשי שלום בתוכך

שחררי דמעותייך

כמה קשה לבקש

סליחה מאחרים

ומה עם סליחה

מעצמך?

סליחה

שוויתרתי על עצמי

שלא הקשבתי לך

אינטואיציה שלי

ששפטתי עצמי

לעיתים קרובות

והעמדתי אותי

בסיטואציות לא נוחות

התרופה כמו תמיד

היא תשובה מאהבה

אלא מה?

חיבוק מכיל

אמתי שבא

רק לשים לב

אל הנשמה

קומי יקרה

הגיע הזמן לפתוח

לפתוח דף חדש

לפתוח שנה

לפתוח לדודך

שקורא לך ונמצא

לפתוח לעצמך

פתח לסינגור

לפתוח בתוכך

את כל מה שסגור

קומי יקרה

הגיע הזמן למחול

סלחי לגורלך

להכיר בכל יכול

כי הכול מדויק

הכול במקום

הגיע הזמן שתשובי גם את

להכיר בכך

שאין טעות לפניו

שאת יקרה לו

והוא מחכה לך

שתשובי אליו

ותשובי

אל עצמך

מתי אם לא- עכשיו

הפוסט קומי לסליחות – פוסט ברוח הימים הנוראים הופיע לראשונה ב-חנה ביין - מפגש.