יש הרבה סיבות למה מגיעים לטיפול
אבל כמעט כולן מבקשות להרגיש טוב יותר
רק מה לעשות שיש רגשות אשמה
בושה, כעס, ביקורת וחוסר ביטחון?
מה לעשות כשיש תחושת ריקנות?
או כשאין מוטיבציה?
אני זוכרת את חגית בשנה שעברה באלול תשפ”ג
מלאת אשמה וכאב
מביטה בי ואומרת לי:
“את בטוחה שזה נורמלי מה שקורה לי?
אני מרגישה שאני רק הולכת אחורה
פתאום אכפת לי מדברים אחרים
פעם היה אכפת לי מאלול
חודש אלול עכשיו!
איפה אני ואיפה אלול?
אני מרגישה רחוקה כל כך…
פעם הייתי מחוברת, הולכת לסליחות
אומרת תהילים יומי, מקבלת על עצמי קבלות…
והיום אני מרגישה שבקושי יוצא לי “מודה אני” מהפה
וקשה לי מול ריבונו של עולם
בכל כך הרבה חזיתות…”
כאב, אשמה, בושה, כעס ביקורת
כבר אמרנו?
….
חלפה שנה
חגית עברה שנה משמעותית בהתפתחות שלה
שנה שבה הגיעה פעמיים בשבוע לטיפול
בהקשבה פנימה
שנה מאתגרת של התעמתות
עם הדברים המאיימים ביותר בחייה
שבה הגיעה לטיפול שוב ושוב
בלי לוותר
גם כשהיה קשה להגיע מכל הסיבות שבעולם
היא באה, ודיברה ופתחה ונלחמה
חתרה דרך ימים של כאב
וחצתה דרך יבשות של אבל ועיבוד
עשתה כל מה שאפשר להקשיב לעצמה
לתקשר את זה דרך שיח
שנה של הוויה- במקום שנחווה כ”ריק”
שנה של קיום – במקום שנחווה כחרדה
תמיד מרגש אותי מאד
לחוות עם אדם
תהליך של חזרה הבייתה
תהליך של בניית החוויות העמוקות ביותר בהווית האדם
זה תמיד מזכיר לי התבוננות בפנים מתוקות של תינוק רך
ומבט עמוק לתוך עיניו
הרגע המרגש שחווים אותו ואת אישיותו המניצה
מגלה לנו טפח ומכסה טפחיים
אודות הישות הזעירה השוכנת לה בפנים…
ד”ר דניאל סטרן (פסיכיאטר ופסיכואנלטיקן)
מכנה את ההתהוות הזו : “העצמי המנץ” Emergent Self
או העצמי ה”מפציע”
הכוונה היא לאישיות שמבצבצת כבר בשלב הינקות
כשעוקבים בזהירות אחרי הסימנים של התינוק
אפשר למצוא ביטויים רבים לעצמיות שלנו מינקות
וליכולת שלהם לעשות אינטגרציה בין גירויים
(מה שחשבו בעבר שהם לא מקשרים ביניהם)
אינטגרציה זו משמעותית כדי לפתח תחושת קיום
ולהפעלת מנגנונים פסיכולוגיים שלנו
אחד המנגנונים הנפשיים שמסייעים לנו
דניאל סטרן מכנה: “מבעים רגשיים של חיוניות”
החיוניות הנפשית של התינוק מתפתחת דרך הטיפול האימהי
והאינטראקציה עימה
לכן מאחורי הקלעים של חדר הטיפולי
ייקח אותנו לעיתים קרובות ליחסים ראשוניים
עמוקים ומשמעותיים
שאין בהם “היגיון” של יחסים אחרים
מדובר בקשר שקשור באופן ישיר בהיווצרות העצמי שלנו
(לכן גם אי אפשר לענות באופן כללי או שטחי
מה נכון ולא נכון לגבי סיטואציה טיפולית)
זה עמוק ממה שאפשר להסביר גם בשעות רבות
וזו חוויה שאפשר להמשיך לחקור ולפתח עוד ועוד
(וכמובן את בהחלט מוזמנת לקורס יחסי אובייקט
ולקורס פסיכולוגיה של האישיות לשמוע על זה עוד…)
והשנה – אלול תשפ”ה בפתח
לפני כמה ימים חגית הגיעה לקליניקה
ועיניה הנוצצות מביטות אלי
מבעד לאישיותה המבצבצת
והיא אומרת לי ברגש
“חנה!! תקשיבי!!
זה אולי נראה לך שהלכתי אחורה השנה
מבחינה רוחנית
אולי זה נראה ככה מבחוץ בדברים הטכניים…
אבל אני יכולה לומר לך משהו אחד ברור לי:
השנה אני מרגישה מוכנה לאלול באמת!!!
השנה אני כל השנה התכוננתי!!
מה שאני עושה כל יום וכל דקה
וגם איתך כאן בחדר
זה להכין את הכלי שלי
זה להכין את עצמי
להיות עצמי
והרי אלול –”
היא עצרה לרגע לשאוף אוויר בעיניים עצומות
כשפתחה אותן ראיתי שעכשיו עיניה היפות עמוסות במים שקופים כאלה
שנובעים ברגעים שהנפש חווה משהו עוצמתי –
“הרי אלול..” היא המשיכה,
“זה – אני לדודי ודודי לי
וכל השנה אני מכינה את עצמי לזה
אני מכינה את ה- “אני”
אני מרגישה פתאום חיה, וקיימת
חושבת לעומק, חווה את עצמי
מה שחשבתי שאני פעם
היה התדמית שלי
פעם לא בחרתי באמת ולא חייתי באמת
לא חוויתי את עצמי בכלל
עכשיו אני לומדת לחיות את ההוויה שלי
וזה מרגש חנה!!!!
אני !!!!
לדודי
אני אני אני אני
אני חושבת פתאום שכל הקשר שלי עם בורא עולם
כל כך העמיק
ככל שאני מחוברת לעצמי יותר
אני יכולה להתחבר יותר אליו…..”
זו הייתה חוויה עוצמתית
הייתי עם חגית
והתרגשתי כל כך
עכשיו גם לי קצת מאתגר
להתבונן בעיניים הנוצצות שלה
מבעד לנוזל השקוף שהתחיל להצטבר בעיניי
נשמתי עמוק והודיתי לאלוקים על הזכות הזו
לחוות שוב ושוב את הקסם הזה
של העצמי המנץ עם המטופלות המדהימות שלי
כאני חווה את מי שהן באמת
את האישיות שלהן שבאה לידי ביטוי
הרצונות, התחושות, החוויות
והקיום
אני מרגישה זכות עצומה
ללוות אותן בתהליך הזה
“לגדל” נפשית אותן
הזכרתי כאן לא פעם שטרם זכיתי לגדל – בנים ובנות משלי
(חנה שיינא בת אסתר)
וזכיני לגדל
לגדל את עצמי ואת ה”עצמי”
את העצמיות של המטופלות שלי
של התלמידות שלי
כי בתוך העצמיות שלנו
בתוך הנשמה
יש חלק אלוק
יש חיבור אלוקי
וכשיש חיבור אליך רבונו של עולם
יש דבר שחסר בעולם הזה?
לזאת אני קוראת רווחה נפשית
אני לדודי – משמע אני ישנו
משמע אני קיים
מודה אני לפניך
מלך חי וקיים!!!
חודש טוב ומבורך
ושנה טובה ומתוקה!
חנה ביין
(מתוך פוסט לקהילת מכון מפגש, אלול תשפ”ד)
