למי מתאים להיות מטפלת רגשית? מבט תורני

הספירה שהיא שרש הרפואה נקראת תפארת, כי כל הגוף, עם הנשמה בתוכו, הוא יפי – “תפארת–גופא”, בלשון “פתח אליהו”.
כי האדם נברא “בצלם אלוקים”, ותכלית חכמת הרפואה היא לגלות ולחזק את ה”צלם אלוקים” בו נברא האדם.

אבל הרגש הפנימי שבתוך התפארת, הכוח הפנימי שלה, הוא רחמים.

כשרואים התמודדות של אנשים חולים ל”ע, מתמודדים עם סבל – עולה הרצון לעזור, לרפא. מאיפה בנשמה מגיע הרצון הזה?

ממידת הרחמים, רחמנות. אם כך- הרופא רוצה להיות שותף עם “אבינו אב הרחמן”, שהוא “רופא כל בשר ומפליא לעשות”.

כידוע מידת התפארת היא כנגד יעקב אבינו והיא שילוב של המידות של אברהם ויצחק – חסד וגבורה. גם הרופא וגם המטפל בנפש מתבקש למצוא את האיזון העדין הזה בין חסד לגבורה.

הרי אי אפשר לטפל באחר בלי “חסד” המסמל את כוח הנתינה, האכפתיות והאהבה ואי אפשר לטפל באחר בלי מידת הזהירות ובלי גבולות ומסגרת מקצועית. יש לשלב עם מידת ה”חסד” את מידת ה”גבורה” – מידה המסמלת גבול ודין.

האיזון הנכון כאמור הוא מידת התפארת – מידת הרחמים, והאמת. מידתו של יעקב אבינו.

מידת הרחמים – לשון רחם – איפה שהכילו אותנו, הזינו, עטפו וגוננו ללא תנאי – הכלה. זאת התכונה החשובה ביותר בתור מטפלים.

אם נאמר זאת במילים פשוטות: צריך איזון בין הרצון שלך להרעיף ולתת ללא גבול, ולהכניס אותו בזהירות במינונים שמתאימים למקבל שנמצא ממול, לאתיקה ולמוסר.

לפעמים הריפוי עבור אדם מסוים יהיה דווקא הגבול. לפעמים זה יהיה דווקא החסד שמעבר. ולרוב – זה יהיה איזון עדין בין השניים.

הלימוד הזה של ללמוד לתת בטעם טוב ובגבולות של מידת הגבורה – בזהירות לפי מה שמתאים למקבל והכי נכון עבורו – זו אמנות הנדרשת מכל אדם וגם מהמטפל, בנפש ובגוף.

מדובר בעבודת חיים לא פשוטה – להגיע לאיזון בין חסד לגבורה, להגיע בעצם למידת התפארת.

כל אחת יכולה לזהות את עצמה איך היא בנושא של גבולות. למשל: האם יותר חסד או יותר גבורה, וכו’. האם את יותר זורמת כשאת בנתינה או כשאת גם זהירה ורגישה למינונים הנכונים? ונכון שמטפלים רבים, ולא רק, מתמודדים עם סוגיות הקשורות לאיזון בין השניים.

אבל בל נשכח: הרגש הפנימי שבתוך התפארת, המוטיבציה שלה – הוא רחמים. והרחמים האלה יכולים לנבוע דווקא מתוך דבקות במידות הקב”ה.

נספר סיפור על הרחמים שהם המניע הפנימי של הריפוי:

באירופה, בכל עיירה יהודית קטנה (שטעטעל), היה דוקטור מקומי. הוא לא היה פרופסור גדול בעולם, אלא חובש ששימש כרופא המקומי. גם בעיירה אחת של חסידים שימש כרופא יהודי חסידי עם זקן ארוך. הוא התייחס וניסה לעזור לכל מי שקרא לו, אבל הוא לא היה בקי גדול בחוכמת הרפואה.

פעם אחת הוא בא אל המהר”ש, והרב ביקש שיתאר לו בדיוק מה הוא עושה כשהוא בא לטפל בפציינט. הוא ענה: “הפציינט מספר לי את הבעיה. ברגע הראשון אני לא יודע מה לעשות, איך לעזור לו, אבל אני מרחם עליו. אני מעביר את היד בזקן כמה פעמים (היה לו זקן ארוך) ואז עולה בדעתי רעיון מה יכול לעזור ליהודי הזה, ואני אומר לו”.

חייך הרב ואמר – “טוב שאתה עושה כך, אתה באמת רופא טוב ועוזר לאנשים”.

למה? “כי כשאתה מעביר את ידך בזקנך אתה מעורר את י”ג מדות הרחמים, שנקראות י”ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין”.

זהו דימוי בזוהר הקדוש, הדימוי מדבר על כך שיש למעלה זקן עליון שכל חלק ממנו הוא אחת מי”ג מידות של רחמים – “פרצוף אריך אנפין”, מקור מדות הרחמים שבדיקנא, הוא שרש הרפואה – “כי אני הוי’ רֹפאך” – ר”ת אריך. לכן, כשאתה מרחם בעצמך ומעביר את היד בזקן אתה מעורר את מדות הרחמים של ה’ וממשיך מהן רפואה, ומה שעולה בדעתך בא מלמעלה והוא בסדר. זה סיפור של רחמים ורפואה.

כפי שניכר בסיפור, הרופא הטוב, שפועל מתוך רגש רחמים פנימי בליבו, צריך להיות גם חדור ביטול (פנימיות ספירת החכמה) – להכיר שאינו אלא שליח של ה’, הבורא והמרפא, הממשיך רפואה ממקורה האלוקי.

והנה, ביטול – רחמים (פנימיות החכמה ופנימיות התפארת, על הקשר ביניהן נאמר “מה שמו ומה שם בנו כי תדע”) עולה משה (שאמר “ונחנו מה”) – “‘משה משה’ לא פסיק טעמא בגווייהו”, כולו ביטול וכולו רחמים.

כך זוכה משה להמשיך רפואה לעולם מ-י”ג מדות הרחמים שבכתר עליון (סוד הדיקנא קדישא), וכמו שכתוב לאחר שהמתיק-ריפא – את המים המרים – “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי’ רֹפאך” (“כי אני ה’ רפאך” -ראשי תיבות אריך, מקור י”ג מדות הרחמים שבכתר, כנ”ל).

בימים אלו, המכונים ימי הרחמים והסליחות אפשר לנסות לעבוד על המידות הללו, להידבק במידת הרחמים. לחשוב קצת יותר לעומק מה עובר על האדם שמולי ולמה הוא זקוק עכשיו, ובעזרת השם נזכה שמידת הרחמים תמליץ טוב בעדינו.

אמן!

(כתבה וערכה חנה ביין על פי שיעורים של הרב משה בויאר והרב גינסבורג)