קרן תמיד מתלוננת על בעלה… והוא מתלונן שהיא רק מחפשת את החסרונות שלו.
היא כועסת עליו; מרגישה מוצלחת יותר, מבינה יותר, מרגישה יותר, בקיצור- יותר. *
קרן באמת ובתמים מרגישה שנפלה בפח. היא לא מצליחה כמעט לראות בו דברים טובים, וזה מפריע לה. אבל היא לא מצליחה.
הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה בשבילה – היא מוצאת דרך להוכיח שיוצא לו עקום, ושאם היא לא מעריכה אותו – הכול לא שווה.
ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתסכלת עלי ושואלת: מי צודק? מה אני יכולה לעשות? הלפ!!
אני תמיד אוהבת להסביר לסטודנטיות שלי מה זו חשיבה קלינית לעומת חשיבה רגילה.
אם נדמה רגע חשיבה להליכה: ברחוב אנשים הולכים על שתיים, בחשיבה הקלינית ננסה גם ללכת על הראש. נלך לרוחב כמו סרטן, במקום קדימה ואחורה. נשחה ביבשה, נתבונן אחרת על כל המערכת.
תשאלי, מה? לחשוב בגדול? כאילו, לצאת מהקופסא?
אז לא. אין הכוונה להיות יצירתי בכוח. אמנם נדרשים ליצירתיות, אבל בחשיבה קלינית נכללת גם הקשבה לניואנסים, שימת לב מיוחדת ורגישה לסיפור הכולל שמספרים לנו ואיפה זה מתכתב עם מה שאנחנו יודעים על נפש האדם – עם הידע המקצועי שמטפלים צוברים.
לכן בעצם הדבר הכי פרקטי ועסיסי בעולם הוא תיאוריה שהופכת לחשיבה קלינית, כי כך בעצם התיאוריה הופכת למעשית.
גם זה, אגב, הפוך ממה שמקובל לחשוב. מקובל לחשוב שתיאוריה זה לא דבר מעשי, אבל כשהתיאוריה מאפשרת לנו לחשוב בצורה “קלינית” ובאופן גמיש – היא בהחלט מפרה את הטיפול ומזניקה תהליכים קדימה.
“הוא כזה מרגיז,
והוא טוען שאני לא נחמדה.
ברור שאני אהיה לא נחמדה,
זה בגלל שהוא כזה מרגיז…
אז מי צודק?”
אנחנו לא בבית משפט. לא מתעסקים בסוגיית “מי יותר טוב” או מי “אשם” בסיטואציה, כמו שלפעמים מטופלים מבקשים מאיתנו לפסוק.
חשיבה קלינית תוביל אותנו תמידאל:
- יותר מאופציה אחת.
- שאלת הצורך – שזו שאלה מהותית בטיפול הדינמי.
אז מה הצורך? ומהן האופציות?
הרי קרן אישה מקסימה, אימא לתפארת. היא מנהלת בכירה ומכובדת, כל כך הרבה אנשים רואים בה מודל לחיקוי. יש בה תכונות מיוחדות ושילוב של כוחות וכישורים נדירים!
מה גורם לנו לראות רק חסרונות? אולי הנפש מרוויחה מזה ברמה הלא מודעת? הייתה להם בהתחלה זוגיות לתפארת. מה קרה בשנים האחרונות? לאן זה דועך? וגם – איך פתאום רואים רק את ה”רע”? הרי לא יתכן שהוא רק עם חסרונות, נכון? למה הפוקוס על התכונות השליליות שלו כל כך משמעותי ותופס מקום?
באופן כללי ביחסים בינאישיים בולטת הנטייה הסובייקטיבית שלנו להגדיר תכונות כ-נעימות או שליליות ומעיקות. למשל, אדם עם עדינות יכול להיות מוגדר כחלש אופי – או כאציל ורגיש, וכן הלאה.
ההקשבה לניואנסים מתרחשת גם כשקרן אינה מדברת על בעלה אלא על מערכות יחסים אחרות בחייה, ואט אט אנחנו מוצאות דרך יחד להבין את הצורך הזה – הצורך לתקן, לבקר ולראות חסרונות. זה קורה גם בעבודה שלה.
אנחנו בעיקר מזהות את הקושי שלה להכיל רגשות נוספים בהקשר לקשר הזוגי שלה.
אט אט, בתהליך גישוש רגיש, אנחנו מגלות שככל שהקשרים מעמיקים בחייה – קרן מפחדת. היא מרגישה מוגבלת יותר, חשופה יותר, חסרת אונים, תלויה, בסכנה. היא חייבת למצוא דרך להוכיח לו שהוא זה שצריך אותה.
למה?
דרך אחת היא להוכיח לו שהוא צריך אותה בשביל לתקן אותו.
היא לא יכולה להיות תלויה בו, זה פחד קיומי.
“מוזר”, אומרת לי קרן, “איך אחת מוצלחת כמוני – פתאום מגלה שהיא צריכה ותלותית, נזקקת וקטנה… לפני הטיפול לא ידעתי את זה בכלל. הרגשתי הפוך – שהוא המסכן ואני החזקה”.
הקשר הזוגי של קרן מעורר בה צדדים שהיא דחקה שנים – מה זה להרגיש צריכה באמת. מה זה להסתכן בתלות באחר. אם אני צריכה את האחר, והאחר… הוא אחר, הוא שונה, לפעמים הוא מרגיש כל כך זר! זה אומר שלפעמים אני אשאר כל כך לבד, בתוך היחד. לפעמים אהיה כל כך מתוסכלת מהתכונות השונות שבו, מהרגשות שלו שלא תמיד “יבואו לי בזמן הנכון”.
הפסיכולוג סטיבן א. מטישל מגדיר זאת מקסים: ככל שה”אחר” הופך להיות יותר ויותר משמעותי – גובר הרצון לשלוט ברגשותיו.
ואני מוסיפה: אחרת אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים לעיתים קרובות יותר.
ויום אחד, כשקרן מולי, היא פתאום מגדירה זאת ממש במילים שלה: “קשה לי לחיות עם אדם כל כך שונה. אני לא רוצה להבין אותו, אני רוצה לשנות אותו. ההתנהגות שלו לא הגיונית בעיניי והופכת אותו לחסר ערך, איך אני יכולה להעריך אותו ככה?”
“את לא רוצה להיות בת ערובה לרגשותיו?” אני שואלת.
קרן בוכה.
“בת ערובה”, היא אומרת, “זאת החוויה שלי. וזה כל כך לא יפה מצידי שאני לא אמפתית אליו. אני פשוט מרגישה שזה חונק אותי, שזה מרגיז”.
“זה מפחיד לתת ערך לרגשות האחר?”
“כן, וגם מכעיס”.
“מה מכעיס אותך?”
“שהוא לא מרגיש מה שאני רוצה שהוא ירגיש. זה נשמע רע… את מתכוונת, שהוא לא ישפיע עלי עם הרגשות שלו. הוא לפעמים לחוץ או עצוב וזה משפיע ואני לוקחת אחריות. אולי אני גם מפחדת להישאר לבד…”
“אז עדיף להוכיח לו כמה שהוא צריך אותך שתתקני אותו?” מבררת בזהירות.
“כן, למרות שזה פסיכי, כי זה רק מרחיק”.
הדרך של קרן להביא על עצמה את הגרוע מכל מבחינתה – כבר על השולחן. זה עוד דבר שקורה בטיפול דינמי. אנחנו מניחים שהנפש מתוחכמת ולא פועלת “סתם”. היא מנסה למנוע מעצמה כאב בכל מיני צרכים יצירתיות. לפעמים הדרכים הללו מסבות לנו כאב מסוג אחר, ואז אנחנו נציע לנפש פתרון אחר. לפעמים מודעות או תובנה תעזור, לפעמים שינוי חוויה, לפעמים הגמשת דפוס התקשרות, ולפעמים הכול יחד – לפי הסדר הזה.
קרן מנגבת את עיניה.לראשונה יושבת מולי בעמדה פגיעה כל כך, ושואלת: “מה את חושבת עלי כשאני ככה מסכנה? בטח החלום של כל מטפלת שמטופלות ימסו אצלה ככה על הכורסה… ויבכו… או שזה דוחה אותך שאני מתרפסת ככה”.
“אולי את לא רוצה להיות בת ערובה גם לרגשותיי? כי אם ארגיש זלזול כלפייך או כלפי רגשותייך, אחרי שחשפת פה דברים כל כך עמוקים, זה יפגע עמוק יותר?”
קרן מחייכת עם לחיים רטובות: “יו, איזו תשובה טיפולית… הכול מפחיד בחיים… לא, סתם. אם תבואי לעבודה שלי – שם אני הבוסית ושם את תפחדי ממני…”
כן. קרן מנסה להפגיש אותי עם הפגיעות שלי. לחוש אצלי את החלקים שהיא מתקשה לחוש בעצמה. חלקים שנתפסים אצלה כחלשים יותר. ולאט לאט קרן ואני צועדות ומתבוננות בחלקים השונים שמתקיימים בתוכה בהרמוניה, בקשיחות, בעוצמה שמחפה לפעמים על רכות ונזקקות אנושית, רגישה ויפה כל כך.
היום קיבלתי מכתב מקרן. המשפחה שלהם בחופשה בחו”ל, והיא כותבת לי כך:
“כל כך הרבה רגעים קשים היו לנו בחופשה הזו, אבל הסתכנו בלהרגיש אחד את השני, בלהקשיב באמת, בלי לתקן (עם כמה שזה היה מפתה).
זאת לא הייתה החופשה המשפחתית הכי קסומה שלנו, אבל לא נשכח את החופשה הזו לעולמים.
כי היה לנו את החופש האמיתי להסתכל בעיניים לכל מה שנמצא כל השנה ברקע ואין לו מקום –
על זה רק קפצתי למייל להגיד לך:
תודה!!”
*תיאורי מקרה שמועלים ומוצגים באתר זה תמיד בשינוי פרטים מזהים ובאישורה של המטופלת.
